שמי יעל קאלימי ואני מאמנת אישית למבוגרות.ים ונוער, מלווה אנשים שנמצאים בשלב של גיבוש זהות (עסקית ואישית), מרצה ומנחת סדנאות ומעגלי שיח ומייעצת למשפחות וליוצאים.ות בתהליכים של יציאה מארונות שונים (א-מונוגמיה, בדס"מ ולהטב"ק).
בגיל 15 קיבלתי את העבודה הראשונה שלי: טיפול בילדה עם C.P. אז התחיל הרומן שלי עם טיפול והדרכה. בגיל 21 עבדתי כטבחית בסניף של "לחם ארז" ומעט אחרי שהתחלתי קיבלתי הצעה לנהל את הסניף. עד היום אני זוכרת את תחושת הגאווה והאחריות שהגיעה בעקבות הבעת האמון וההזדמנות שקיבלתי. במהלך השנים ייעצתי וליוויתי הקמת מסעדות, ובמקביל עבדתי במסגרות טיפוליות והדרכתיות במעון אשכר והוסטלים של אקי"ם כמדריכה אישית, קבוצתית ובבניית תכניות קידום. בגיל 27 פתחתי את "קפה פולוק", בית קפה שנתן במה לאמנים בתחילת דרכם (הופעות, תערוכות, ערבי הקראת שירה) והעסיק א.נשים עם מוגבלות שכליות.
לאחר שנים רבות בתחום הקולינריה החלטתי שאני רוצה להשקיע את מירב זמני, היכולות שלי והכלים שרכשתי במקומות העבודה השונים, בעבודה עם א.נשים ובליווי אנשים בשלבים של שינוי בחיים, והחלטתי ללמוד אימון אישי ב"מכון אדלר".
מתוך ההשתייכות האישית שלי לקהילות אלטרנטיביות הקמתי את "הברווז הסגול", בית לכל מי שנמצא.ת באיזושהי צומת בחיים ומוצא.ת את עצמה.ו מול החברה והציפיות שלה ממנו.ה.
לשינוי ייעוד מקצועי ועסקי
(א-מונוגמיה, בדס"מ, להטב"ק).
את הברווז הזה אמא שלי נהגה לצייר על כל מיני פתקים שהיא היתה משאירה לי ולאחי כשהיינו ילדים והוא הפך למעין חותם משפחתי. לולא האהבה, התמיכה והאמונה של המשפחה שלי לא הייתי מי שאני וכשהייתי צריכה לבחור לוגו ושם ידעתי שהברווז (שגם מונצח בקעקוע על פרק יד שמאל שלי) יהיה חלק ממנו. ולמה סגול? אה, זה פשוט כי לא כל הברווזים צהובים.
כשאני לא עובדת אני מבשלת, קוראת, אוכלת ומאכילה, מעמידה פנים שאני הולכת לחדר כושר ומגדלת חתולה.