העובדה שאני אוהבת גם בנים וגם בנות היתה ברורה לי מגיל דיי צעיר. בכיתה ו' כבר הצעתי חברות לילדה אחרי ששבוע קודם הסכמתי להצעת חברות מילד. נכון, לא ידעתי איך קוראים לזה, ושבכלל יש "זה" לקרוא לו בשם, אבל כן ידעתי שזה חריג, שאני לא כמו כולן. הילדה, אגב, לא הסכימה, וחברה טובה אמרה לי שאי אפשר גם חבר וגם חברה. טעית, אפשר.
את הבדס"מ פגשתי במקרה. לא היתה לי את תחושת ה-"אני כזאת". בהתחלה זה היה בכל מני ספרים שקראתי בתור נערה. הנושא משך אותי אינטלקטואלית: תמיד נמשכתי לשונות אנושית, אבל חשבתי שזה ספרות מומצאת, שאין כזה במציאות. בסביבות גיל 19 נתקלתי במקרה באתר עם מילים לא מובנות ועיצוב שחור וגותי, אז נשארתי. אני אוהבת ללמוד דברים חדשים ואני אוהבת שחור (תשאלו את אמא שלי שמתה שאני אקנה בגד לא שחור).
לקח לי זמן להבין שאני נמצאת באתר של הקהילה הבדס"מית ומה זה בכלל אומר, והתחיל תהליך לא קצר שבדיעבד הבנתי שהוא שיחה שלי (בראש) עם החברה הסובבת אותי. כל אקט שראיתי ישר חשבתי מה יגידו על זה, מה זה אומר על מי שנמשך.ת לזה ולמה בעצם זה סוד?
בשלב הזה עוד לא גיבשתי את הזהות הבדס"מית שלי, אבל מעגל החברים שלי כלל לא מעט בדס"מים.ות וכל סוף שבוע הייתי במסיבה. זה אומר שכל סוף שבוע לבשתי מחוך, חצאית, גרביונים מגניבים ומגפיים ועל כל זה שמתי בגדים "רגילים", שלא יראו, שלא יגידו משהו.
עם הזמן והחשיפה למערכות יחסים שונות, לחומרי קריאה מגוונים ולהרבה הרבה שיחות, הבנתי שאני חלק מהעולם הזה ושאני לא רואה סיבה להיכנס לארון, אז התחלתי לדבר. סיפרתי על מערכות היחסים שלי, סיפרתי על חוויות, על מועדונים, ואם זה עלה פשוט אמרתי שאני בדס"מית. וככל שסיפרתי יותר, ככה אחרים.ות סיפרו לי. סיפרו לי איך קולגות ראו אותם.ן בתור למועדון הלא נכון ואז הפיצו בעבודה על "הסוטה מהסאדו מאזו", סיפר לי איך כשהוא התגרש גרושתו העלתה את זה בבית המשפט, סיפרה לי שאמא שלה מצאה אצלה בחדר שוט ודרשה ממנה ללכת לטיפול פסיכאטרי.
ראיתי איך משהו שהוא כל כך אישי, כל כך בלתי נפרד מהזהות, הופך לנחלת הכלל ופתוח לביקורת ושיפוטיות. ההנחות הלא מבוססות היו בכל מקום (וככל שאני נחשפתי יותר אז גם פגשתי אותן באופן אישי). ההנחה שעברתי פגיעה שהובילה לטראומה, ההנחה שאני אלימה ומסוכנת, ההנחה שיהיה לי קשה למצוא מערכת יחסים טובה. ואם לא אני, אז השאר בטוח כן. זה לא שזה בהכרח לא נכון, אבל המחשבה שאם אני כזאת זה מחוייב במציאות שככה זה, היא שגויה.
מעל הכל התנוסס ה-"אז את כזאת, למה את צריכה לדבר על זה?". "זה" היה הביסיות, הא-מונוגמיה והבדס"מ. אנשים.ות סביבי לא הבינו (ועדיין לא, לרוב) למה המיניות שלי אמורה להיות נושא לשיחה ולמה אני לא שומרת אותה במיטה, איפה שהיא מתרחשת (או במרפסת, זה גם בסדר). ואת הפער הזה, בו שיחה על מערכות יחסים הטרונורמטיביות היא הגיונית וראויה וכל מערכת יחסים אחרת היא מינית וצריכה להיות מוסתרת, סרבתי ואני מסרבת לקבל. לפני הכל לא הבנתי למה זה בכלל מוגדר רק כמיניות. איך זה שמה שמוגדר כאינטימיות, קירבה ואכפתיות בקשר הטרונורמטיבי הופך להיות מיניות בוטה בעיני החברה בקשר בדס"מי.
אז התחלתי להסביר. סיפרתי לכל מי שהסכים.ה לשמוע על השיחות שקודמות למפגשים בהן כל צד חושף את הרצונות שלו, את הגבולות, את החששות. חשפתי את האינטימיות הרגשית שמתפתחת כשיש כל כך הרבה אמון ובטחון ואפילו הראיתי שאפשר להתאהב, כמה מפתיע, גם בקשר כזה.
עם השנים החברה שסובבת אותי ידעה, כמעט כולה. לתחושת החופש שנבעה מזה לא היה מחיר, בעיני. לא ליווה אותי הפחד ש"יגלו עלי" ואז אצטרך להצטדק. הרגשתי בטוחה במי שאני. הקושי הוא שלא הייתי לבד במערכות היחסים האלה. ומי שהיה.תה איתי לא בהכרח היו באותו המקום ושוב חזרה התחושה הזאת של חריגות, של מוזרות, של התחבאות. מעבר לזה, א.נשים שהיו איתי בקשר לא בדס"מי חששו שיחשבו שכן.
לעמוד מול חברה שלא מבינה אותך (והרבה פעמים גם לא רוצה להבין), שמרגישה שערכי המוסר נפגעים וחושבת שאת.ה חולה זה קשה, זה מפחיד, זה גורם לתחושת בדידות איומה ולפעמים גורם לך לוותר על מה שעושה לך טוב וחשוב לך. המזל הוא שיש קהילה, שיש עם מי לדבר, עם מי לחלוק את הקשיים האלה ולהבין שאת.ה לא לבד.
חודש יוני הוא חודש הגאווה, חודש בו מציינים בכל העולם את המאבק על זכויות להטב"ק, את הפגיעות בשם הלהטופביה ואת ההשגים שהקהילה עובדת כל כך קשה בשבילם. אחד הדברים המשמעותיים בעיני בחודש הזה זה השיח שמתעורר, קולות של חברי.ות הקהילה שדורשים שלא יבקשו להצניע את הנטיות, את הזהות, את הבחירות. כל שנה, בחודש הזה אני וכל הזהויות שלי מדברות קצת יותר מאשר בשאר חודשי השנה, פשוט כי יש יותר במות. אני מדברת על זה שאני לא מוכנה לא לדבר על מערכות היחסים שלי כי לסביבה קשה עם זה. אני מדברת על זה ששיח גורם לא.נשים תחושת בטחון, תחושת קהילה, תחושת שייכות. אני מדברת על המחירים של יציאה מהארון ועל זה שלא באמת חובה לצאת ממנו.
אני מדברת עלי, על הא-מונוגמיה, על הבדס"מ, על הביסיות. על כמה שאני גאה בי ובכל מי שנאבק.ת על החופש לדבר, לחיות ולהתנהל איך שנכון לנו ולא איך שהחברה מצפה מאיתנו.
